נהגו לאכול בשני הלילות של ראש השנה מיני מאכלים לסימן טוב לכל ימות השנה, שסימנא מילתא היא (הוריות יב וכריתות ו). ולכן נהגו לאכול בלילי ראש השנה רוּבְּיָא (בלשון ערבי לוּבְּיָא), וקָרָא (דלעת), כַּרְתִּי, סִילְקָא (תרד) ותמרים. והוסיפו עליהם מנהגים לאכול רימונים, ותפוח מרוקח בדבש, וראש כבש. ויש נוהגים לאכול מהפירות והירקות הנ"ל אחר הקידוש קודם נטילת ידיים לסעודה. ונכון יותר לאוכלם בתוך הסעודה, אחר אכילת כזית פת של ברכת המוציא.‎

וקודם הקידוש מדליקות הנשים נרות לכבוד יום טוב, ומברכות "להדליק נר של יום טוב". ומדליקות הנרות בשני לילי ראש השנה בברכה, ויש נוהגות להדליק הנרות לכבוד יום טוב הראשון של ראש השנה מבעוד יום, כמו בערב שבת. ולכל הדעות אם חל היום הראשון של ראש השנה בשבת, מדליקות הנרות מבעוד יום, ומברכות "להדליק נר של שבת ויום טוב".‎

כשאוכלים מהירקות הנ"ל בתוך הסעודה, אין לברך לפניהם ברכת הנהנין {דהיינו "בורא פרי האדמה"}, כיון שברכת "המוציא" פוטרתם, אפילו אם אוכלם בלא פת, שהרי דרך לְלַפֵת את הפת בתבשילי ירקות. ורק הנוהגים לאוכלם אחר הקידוש קודם נטילת ידיים ו"המוציא", יברכו תחילה "בורא פרי האדמה" על אחד מהירקות הנ"ל ויכוונו בברכה לפטור שאר מיני ירקות מברכת "בורא פרי האדמה".‎

 

וכשאוכלים מהפירות הנ"ל, יש לברך תחילה "בורא פרי העץ", אפילו אם אוכל מהם בתוך הסעודה. ויש להקדים תחילה מכל מיני הפרות והירקות הנ"ל את התמרים. ‎

יקח תמרה אחת ויברך עליה "בורא פרי העץ", ויכוון לפטור בברכתו את שאר מיני פרי העץ שעתיד לאוכלם, ויטעם ממנה. ואם התמרים הם פרי חדש {שעדיין לא טעם ממנו בעונה הזו} יברך גם ברכת "שהחיינו", ויכוון לפטור בברכה זו שאר פירות חדשים שעתיד לאכול באותה סעודה (וייזהר שלא יניחם על השולחן בשעת הקידוש כשמברך "שהחיינו" {בתוך הקידוש}, שלא יפטרם בברכתו ויפסיד ברכת "שהחיינו עליהם. אלא יסירם מן השולחן בשעת הקידוש, או יכסם במפה). ואח"כ יאמר: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שֶׁיִּתַּמוּ אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו", ויטעם עוד ממנה.‎

 

ואחר כך יקח מהרימונים ויאמר: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שנהיה מלאים מצוות כרימון", ויטעם מהם.‎

 

ואחר כך יקח מהתפוח המרוקח בדבש, ויאמר: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה" (ואין אומרים "כדבש", שהרי על משפטי השם נאמר: "וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים"). וכשאומר "יהי רצון" על כל המינים הנ"ל יאמרנו בהזכרת השם.‎

 

ואחר שטעם מהתפוח המרוקח בדבש, יקח מהרוּבְּיָא, ויאמר: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שֶׁיִּרְבּוּ זכויותינו (ויש מוסיפים: וּתְלַבְּבנוּ)".‎

 

ואחר כך יקח מהקָרָא (דלעת) ויאמר: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שֶׁיִּקָרַע רֹעַ גְּזַר דיננו, וְיִקָרְאּוּ לפניך זכויותינו". ויש נוהגים לאכול גזר עם הדלעת (שהרי אומר "שיקרע רוע גזר דיננו).‎

 

ואחר כך יקח הכַּרְתִּי בידו, ויאמר: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שֶׁיִּכַּרְתוּ אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו". ואין צורך לאוכלו, לפי שלא נהגו לאכול דברים חריפים בראש השנה. ויש נוהגים לאכול מן הכרתי כשהוא מבושל.‎

 

ואחר כך יקח הסִילְקָא (תרד) בידו, ויאמר: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שיסתלקו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו". ואין צורך לאוכלו מפני חריפותו. ויש נוהגים לאוכלו כשהוא מבושל, וכנ"ל לענין הכרתי.‎

 

ואחר כך יקח ראש כבש או איל בידו, ויאמר: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שנהיה לראש ולא לזנב, ותזכור לנו עקידתו ואילו של יצחק אבינו בנו של אברהם אבינו עליו השלום". ואם לא מצא ראש כבש, יקח ראש של בהמה אחרת או עוף ויאמר רק: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שנהיה לראש ולא לזנב". ואם ירצה יקח עימו גם בשר כבש (ולאו דוקא ראש) ויאמר: "ותזכור לנו עקידתו ואילו של יצחק אבינו בנו של אברהם אבינו עליו השלום".‎

יש נוהגים שגדול הבית מברך על התמרים ואומר "יהי רצון" בקול רם, וכל בני הבית שומעים ועונים אחריו "אמן", ויוצאים ידי חובה בברכתו. ומנהג טוב הוא, שברוב עם הדרת מלך.‎

 

ומכל מקום, הנוהגים שכל אחד מבני הבית מברך בפני עצמו, רשאים לעשות כן ואין בזה חשש לברכה שאינו צריכה. והשומע את חברו שאומר "יהי רצון", אע"פ שאינו מכוון לצאת ידי חובה באמירתו, נכון שיענה אחריו "אמן".‎

יש נוהגים להקדים לומר "יהי רצון" על הפרי קודם ברכת הנהנין {כלומר ברכת "בורא פרי" או "שהכל"}, ואין לעשות כן לכתחילה, אלא יש להקדים ברכת הנהנין תחילה, ויטעם מן הפרי, ואחר כך יאמר "יהי רצון" ויטעם שנית מן הפרי.‎

יש להיזהר ולדקדק בכשרות בשר ראש הכבש, ולא יאכל ממנו אלא אם כן ברור לו היטב שנשחט כראוי על ידי שוחט מומחה וירא שמיים, ובבדיקתו הוברר שהוא "חַלָק" {לספרדים: "חלק בית-יוסף"}. ואם אינו מוצא בשר כבש "חלק", עדיף שיאכל בשר ראש של בהמה אחרת, או של עוף, או של דג, ולא ייכנס בליל יום הדין בחשש איסור אכילת נבילות וטרפות.‎

יש נוהגים לאכול דגים בראש השנה, לִפְרוֹת ולִרְבוֹת כדגים, ויש נמנעים מאכילת דגים בראש השנה. ואם חל ראש השנה בשבת, לא יבטל מנהגו בכל שבת לאכול דגים. ויש נוהגים לאכול קישואים בראש השנה. וכן יש נוהגים לאכול ריאות בראש השנה.‎

נוהגים לאכול בראש השנה בשר שמן ודברים מתוקים, וככתוב בנחמיה: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי-קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ". ואין מתענים בראש השנה, ואפילו "תענית שעות". ולכן אם חושש פן יתאחר בבית הכנסת בתפילה עד אחר חצות היום בתפילה עד אחר חצות היום, טוב שישתה כוס תה או קפה בבוקר קודם התפילה, כדי שלא יישאר בתענית עד חצות היום. ומכל מקום, לא יאכלו כל שׂובעם, למען לא יקלו ראשם ותהי יראת ה' על פניהם.‎

ויש נוהגים לטבל את הפת בשעת ברכת "המוציא" בדבש או בסוכר, ויש נוהגים שלא לאכול אגוזים בראש השנה, ש"אגוז" בגימטריא "חטא", וגם מרבה את הרוק, וגורם על ידי כך להפרעה בתפילה. ועל פי הקבלה נוהגים שלא לאכול ענבים שחורים בראש השנה. ודווקא שחורים, אבל לבנים מותר, ואדרבה - סימן טוב הם. ויש נוהגים שלא לאכול בראש השנה מאכל מר, או חמוץ או חריף.‎

נהגו שלא לישון ביום ראש השנה {דהיינו בשעות היום, מעלות השחר ועד שקיעת החמה}, שאין זה נאה לישון ביום שבו ספרי חיים וספרי מתים לפניו נפתחים. ואמרו בתלמוד ירושלמי, שהישן בראש השנה גורם לכך שמזלו יָשֵׁן. וישתדל כל אדם לקום בימי ראש השנה עם עלות השחר, ולכל הפחות עם הנץ החמה, ויתכונן לתפילה בכוונה כראוי. ואם הוא עייף ומוכרח לישון, מותר לישון אחר חצות היום {בשעות זמניות, כמבואר בהלכות אמירת הסליחות}. והיושב בָּטֵל ועוסק בשיחה בטילה וכיוצא בזה, כישן דָמֵי, ואדרבה - יותר טוב שיישן משיעסוק בשיחה בטילה.‎

ויש נוהגים לסיים שתי פעמים את כל התהילים, שיש בתהילים ק"נ פרקים, ושתי פעמים עולה למנין "כַּפֵּר". ויש הנוהגים לקרוא גם אדרא-רבה ואדרא-זוטא ביום ראש השנה. ותלמיד חכם הרגיל לעסוק בתורה בכל ימות השנה בש"ס ובפוסקים, רשאי להמשיך בלימודו ביום ראש השנה, ואינו צריך להפסיק כדי לומר תהילים עם הציבור. ויש נוהגים ללמוד בליל ראש השנה אחר הסעודה מסכת ראש השנה {משניות} עם פירוש רבינו עובדיה מברטנורא, ומנהג יפה הוא.‎

ייזהר אדם שלא יבוא לידי כעס בראש השנה, שמלבד האיסור לכעוס בכל השנה, אין זה סימן טוב לאדם להיות בכעס בימים אלו. וייזהר שלא יכעס אפילו בליבו.‎

ביצה שנולדה ביום טוב הראשון של ראש השנה, אסורה גם ביום טוב השני (אע"פ שלענין יום טוב שני של גלויות ביצה שנולדה ביום טוב הראשון מותרת ביום טוב שני של גלויות). וכן מה שניתלש, או ניצוד ביום טוב הראשון של ראש השנה, אסור גם ביום טוב השני.‎

בקידוש ליל שני של ראש השנה, נחלקו הראשונים אם יש לברך ברכת "שהחיינו". ולכן ישתדל להביא פרי חדש אל השולחן, וכשיברך "שהחיינו" בקידוש יכוון לפטור את הפרי החדש. ואם אינו מוצא פרי חדש, ילבש בגד חדש, ויפטרנו בברכת "שהחיינו" שבקידוש. ואם אינו מוצא פרי חדש או בגד חדש, עם כל זה יאמר שהחיינו בקידוש.‎

מי ששכח לומר "יעלה ויבוא" בברכת המזון בראש השנה, אם נזכר מייד כשאמר "ברוך אתה ה'", קודם שיסיים "בונה ירושלים", יאמר: "למדני חוקיך" {כדי} שייראה {כאילו הוא} אומר פסוק {מתהילים קיט}, ויחזור לומר: "יעלה ויבוא". ואם נזכר לאחר שסיים "בונה ירושלים", יאמר את הברכה הבאה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שנתן ימים טובים לעמו ישראל, את יום הזיכרון הזה, את יום טוב מקרא קודש הזה, ברוך אתה ה', מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון".‎

 

ואם נזכר לאחר שהתחיל בברכה רביעית, {אם נזכר} אחרי שאמר "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם" ימשיך את הברכה האמורה להלן "שנתן ימים טובים" וכו'. אבל אם התחיל לומר: "לעד האל אבינו מלכנו", יסיים ברכת הטוב והמטיב, ולא יחזור כלל, שספק ברכות להקל.‎

אם יש מילה בבית הכנסת בראש השנה, מלין אחר קריאת התורה, קודם התקיעות בשופר.‎